פסק-דין בתיק ע"פ 71233/05

השופטת עפרה סלומון-צ'רניאק

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב ב- ת"פ 5917/04 (כב' השופט דן מור) אשר הרשיע את המערערת 1 (להלן: "פנינה") בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היא העבירה שיוחסה לה מלכתחילה בכתב-האישום, ואת המערערת 2 (להלן: "אידה") בעבירה של תגרה במקום ציבורי על-פי סמכותו הקבועה ב סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982(להלן: " החסד"פ "), למרות שבכתב-האישום יוחסה לה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ממנה זוכתה, וגזר עליהן עונש של שני חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים, שלא יעברו עבירה מהעבירות בהן הורשעו או כל עבירה אחרת של תקיפה, קנס בסך 300 ש"ח וחתימה על התחייבות להימנע מעבירה בסך 3,000 ש"ח להמנע מלעבור עבירות בהן הורשעו לתקופה של שנתיים.

הערעור מופנה הן כלפי הכרעת-הדין והן כנגד העונש.

על-פי עובדות כתב-האישום, המערערות תקפו את המתלוננת בכך שפנינה סטרה על פניה ומשכה בשערותיה ולאחר מכן אידה תפסה אותה והיכתה אותה בפניה ובגופה, כל זאת על רקע סכסוך שכנים. עוד נטען בעובדות כתב-האישום כי כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת שריטות בפניה ובצווארה ונחבלה ביד שמאל חבלות של ממש.

מעבירת איומים שיוחסה לאידה בכך שאמרה למתלוננת: "אני אראה לך אני אשחט את הכלבה שלך" - זוכתה אידה בהסכמת המשיבה, לאחר שהאחרונה סיימה את הבאת ראיותיה.

נדגיש, כי בכתב-האישום לא נקטה המאשימה עמדה באשר לשלב בו נגרמו החבלות הנטענות למתלוננת, אם כתוצאה מתקיפת פנינה או כתוצאה מתקיפת אידה או אחרת, וכן לא הבהירה המאשימה בכתב-האישום כי מדובר בשני מעשים נפרדים שאירעו בזה אחר זה, כאשר בראשון מעורבת פנינה ובשני מעורבת אידה.

א.        טענות הערעור על הכרעת-הדין בעניין פנינה

פנינה טענה בהודעת הערעור כי בית-משפט קמא שגה בכך שלא זיכה אותה מכל אשמה, למרות שעמדה לה הגנה של הגנה עצמית לפי סעיף 34י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלו: " חוק העונשין ") "מאחר ומעשיה היו להגן על עצמה ועל בנה הקטין ונעשו במידה סבירה ובאמות המידה של סעיף 34טז לחוק תוך רצונה להשתחרר מאחיזת המתלוננת בשערה ולהרחיק את כלבת האמסטף של המתלוננת, שקפצה על הנאשמת ובנה תוך שהיא מבקשת לפלס לעצמה דרך מילוט בשביל צר לביתה"; ולחילופין שהיה מקום לזכותה מחמת הספק מפני "שפעלה שלא כדין ללא הצדקה" (הכוונה ככל הנראה לכך שהמתלוננת פעלה שלא כדין וללא הצדקה, אחרת לא ניתן להבין טענה זו - ע.צ.).

ב.         הטענות בערעור על הכרעת-דינה של אידה

אידה טענה בהודעת הערעור כי בית-משפט קמא שגה משהרשיע אותה בעבירה בה לא הואשמה מלכתחילה מבלי להעמידה על המשמר לגבי אפשרות זו, כי עשה כן למרות שבסיכומיה המשיבה לא ביקשה שינקוט בדרך זו וכי לא הובאה בפני בית-משפט קמא כל ראיה שאידה השתתפה שלא כדין בתגרה ובמקום ציבורי.

ג.         הטענות באשר לעונש

אם לא תזוכה אידה בערעור מכל אשמה "מאחר שהרשעתה בעבירה שונה מהעבירה בה הואשמה בכתב-האישום הנה שלא כדין" כמפורט לעיל, יש להתערב בעונש שהוטל עליה ולהפחיתו שכן לא היה מקום לגזור לשתי המערערות עונש אחיד מקום שהעבירה בה הורשעו לא הייתה זהה, מבלי להתחשב בגילן השונה ובחלק שכל אחת מהן נטלה באירוע. במילים אחרות, נתבקשה בהודעת הערעור - כך על-פי הבנתנו - התערבות בענישה של אידה.

ד.         חומר הראיות

בעדותה בבית-המשפט סיפרה המתלוננת לאמור:

"אני מכירה את הנאשמות, הן היו שכנות שלי. באפריל 2003 אני עברתי להתגורר בדירה השכורה והן התגוררו מעלי. אני יצאתי לטייל עם הכלבה, אני זוכרת ששבועיים קודם היה שבת עבדתי במוזיאון ת"א, ראיתי שבכל החצר יש נייר טואלט, טישויים וקלפים של פוקימון, אספתי את הכל. בבניין יש 4 דירות, בכל קומה 2 דירות, אספתי את הכל ושמתי ליד הדלת של הנאשמת, פנינה. היה בעבר כבר כמה פעמים שביקשתי מהם לא לזרוק את הזבל שלהן לחצר. כשחזרתי מהסיבוב עם הכלבה ביום האירוע, פנינה, בעלה והילד חזרו מנסיעה, הם נסעו ברכב שלהם, בעלה נהג. נאשמת 1 יצאה מהאוטו יחד עם הילד, היא ניגשה אלי, כשאני הייתי עם הכלבה ואמרה לי למה את שמה לי לכלוך ליד הדלת, אמרתי לה שאספתי את הזבל שלהם ושמתי את זה לידם. מאז אותו שבת בבוקר שאספתי את הדברים ועד יום האירוע לא יצא לי להיפגש איתה. בשלב הזה, היו קללות בין שתינו והבן שלה ניסה להתגרות בכלבה שלי, הבן נמצא כאן באולם, אני מזהה אותו. הכלבה שלי שהייתה אז הייתה אמסטף, היא הייתה קשורה אלי והוא בעט באוויר לכיוון של הכלבה.

לאחר מספר קללות, אני הסתובבתי ללכת בשביל לכיוון הכניסה לבית, היא אמרה לי תני לי לעבור אבל אני לא חסמתי את הדרך. בשלב זה, סיבוב אחד של הרצועה של הכלבה השתחרר וכשמשכתי את זה חזרה אלי קיבלתי סטירה מפנינה. הסטירה זרקה אותי לגדר של השכן, אני הייתי אז כפופה והיא המשיכה להרביץ לי והבן שלה המשיך להרביץ לי, היה לי קשה להחזיר, אני צעקתי לדני, החבר שלי, שייצא החוצה, הוא יצא ובזמן שהפריד בינינו הוא לקח את הרצועה של הכלבה ונתן את הכלבה לזוהר השכן. היו הרבה שכנים שיצאו החוצה בגלל הצעקות. זוהר שם את הכלבה בחצר שלנו, שהיא סגורה. בשלב הזה, דני הכניס אותי הביתה, התקשרנו למשטרה, המשקפיים שלי היו שבורים, הוא הניח אותי על הספה התקשרנו למשטרה, התקשרנו להורים שלי שיבואו.

כשהיינו בתוך הבית, שמעתי את פנינה צועקת מבחוץ וגם הבן שלה צעק מבחוץ. הם צעקו דברים כמו: 'אני אזיין אותך' 'בואי תצאי החוצה תפתחי את הרגליים'. גם אידה צעקה קללות: 'אני אזיין אותך' 'אני אקרע אותך'. בשלב הזה צעקתי לדני שיכניס את הכלבה והוא הכניס אותה הביתה לכלוב, היא עברה אז אילוף. בשלב הזה שההורים שלי באו, שמעתי שפנינה צועקת לכיוון אימא שלי: 'יפה, לא מתאים שתהיה לך בת כזו בת זונה כי את אשת חינוך'. אני חששתי על אמא שלי שהייתה אחרי צנתור, קמתי, יצאתי החוצה בריצה, ואז אידה תפסה אותי בשערות, התקוטטנו היא הפילה אותי על המדרכה וקיבלתי רק מכות. לא ברור לי איך השתחררתי מזה. הרימו אותי לדירה שלנו ואז הגיעה המשטרה. המשטרה הזמינה אמבולנס ופינו אותי לבית חולים. היה לי שבר ביד שמאל, הייתי חבולה בפנים, הוציאו לי שערות מהראש, זה קרה כבר בשלב השני. אני אספתי את השער בשקית, אבל שכחתי את זה היום בבית. אני הייתי בבית חולים, קיבלתי תעודה רפואית."

(עמ' 10-9 לפרוטוקול בית-משפט קמא).

בחקירתה הנגדית העידה המתלוננת כי האירוע התחיל כשהייתה על המדרכה וכי גם באירוע עם אידה רצה בשביל כשאמא שלה הייתה על המדרכה וכי את המכה קיבלה במדרכה ושאידה משכה לה בשערות לפני שהגיעה לאמא שלה, שהלכה לכיוון הבית.

בהודעתה במשטרה נ/2 טענה שכשמשכה את הכלבה אליה פנינה נתנה לה סטירה ומשכה לה בשערות והיא הייתה כפופה לרצפה ויתכן שגם היא משכה פעם אחת בשערותיה של פנינה וכי אידה תקפה אותה עם הידיים, משכה בשערה ולדעתה היא זו שהורידה לה כמות גדולה מהשיער וכי ייתכן כי היא שרטה את אידה אך הייתה על הרצפה וכי לא יודעת מה עשתה.